סופו של דבר

אני עצובה אבל שמחה. מצד אחד אני עצובה כי אני לא אכתוב כאן יותר..מצד שני, אני שמחה לא לכתוב כי זה אומר שאיני צריכה עוד תמיכה, והכל בסדר עם יוגב.

ברצוני להודות לד"ר תבור, לסיגל קורן ולד"ר כהן על כך שנתנו לי ייעוץ, הנחיות לתזונה ומידע לגבי המחלה של בני יוגב.
כעת, אני הרבה יותר מודעת למתרחש בגופו של בני, יודעת מהם קבוצות הסיכון, איפה המחלה שכיחה יותר ומה הם הגורמים לה, כמובן שאני יודעת מה קורה במקרה שהוא יאכל גלוטן. אני מרגישה מומחית לעניין.
בעקבות הסיוע שנתנו לי ד"ר תבור וד"ר כהן אני יותר זהירה לגבי המאכלים שאני נותנת לבני, אני מרגישה יותר מועילה בכך שאני לא עוברת את זה בצורה "עיוורת".
אני חושבת שחשוב שאנשים יהיו מודעים למחלה וכך יהיה יותר קל לחולי הצליאק להתמודד וגם לקרובים אליהם והבלוג הזה הוא אחד מהמקורות שאפשר לפנות אליהם.
הבלוג מאוד עזר לי בהתמודדות הראשונית עם המחלה וכעת אני יכולה להתמודד עם זה באופן עצמאי ללא עזרה מאנשי מקצוע.

אני מודה רבות לאחראי על עשיית הבלוג ושוב תודה לד"ר תבור, סיגל קורן ולד"ר כהן על עזרתם הרבה ועל זמנם היקר שהשקיעו בי ובילדי יוגב.
ועוד, תודה אחת קטנה אבל אולי הכי חשובה.. לכם הקוראים!
תודה שנכנסתם, תודה שהגבתם.. אתם לא יודעים כמה חשובה תמיכה מהסוג הזה.

להתראות לכולם,
מקווה שהכל יהיה בסדר,
ענת לוי.